אצל אנשים עם דפוס היקשרות חרד, האמיגדלה רגישה יותר לאותות של דחייה.
האמיגדלה — האיזור שאחראי על אזעקת החירום של המוח מזהה סימני שינוי בהתקשרות (ריחוק, שתיקה, שינוי טון). ומיד מפעילה תגובת “הילחם/ברח” גם אם אין סכנה ממשית.
יש לכך הסבר אבולוציוני:
תינוק אנושי נולד תלוי לחלוטין בהורה לשנים ארוכות. הוא זקוק להורה שיספק לו מזון, הגנה, ויסות רגשי, למידה חברתית. זאת משום שלתינוק האנושי מוח גדול שמחייב לידה מוקדמת. עוד בטרם הושלמה ההתפתחות הקוגנטיבית שלו נולד התינוק האנושי לתוך מורכבות תרבותית וחברתית גדולה.
אצל מינים אחרים הצאצאים מגיעים לעצמאות מהר בהרבה. סוסים ועגלים למשל עומדים והולכים תוך שעות. גוזלים של ציפורים עוזבים את הקן תוך שבועות. ואפילו יונקים מורכבים כמו קופים מגיעים לעצמאות בסיסית תוך שנה לכל היותר. אבל אצל בני האדם – הצאצא זקוק להורים לא רק להישרדות פיזית אלא גם כדי לקבל מענה לצרכיו הרגשיים וללמידה של נורמות חברתיות.
זו הסיבה לכך שהאבולוציה “תיגברה” את המערכת הרגשית האנושית במנגנון חזק וחכם מאוד: היצמדות לדמות מטפלת והפעלת מצוקה כשיש ניתוק.
זה מנגנון הישרדותי טהור: תינוק שלא יפעיל מצוקה כשההורה מתרחק — פשוט לא ישרוד.
ובבגרות:
הקשר בין התלות הארוכה של תינוקות בבני אדם לבין חרדת נטישה במבוגרים הוא אחד החיבורים הכי מעניינים בפסיכולוגיה התפתחותית. הוא מראה איך מנגנונים היקשרותיים שנוצרו כדי להבטיח הישרדות בשנות החיים הראשונות ממשיכים לפעול גם בבגרות — לפעמים בעוצמה גדולה מדי.
זאת משום שמערכת ההיקשרות הרגשית לא מתעדכנת. אותה מערכת שמווסתת את הקשר בין תינוק להורה היא אותה מערכת שמווסתת קשרים רגשיים בבגרות: זוגיות, חברויות קרובות,קשרים משפחתיים.
לכן, אם בילדות: ההורה היה לא עקבי, נעלם לפרקי זמן, לא הגיב למצוקה, היה לא צפוי רגשית – המערכת לומדת: "קשר = סכנה”. כי קשר זה דבר לא בטוח, לא עקבי – ואני תלוי בקשר להישרדותי. פרידה עבורי משמעותה מוות.
אולם בבגרות, פרידה מהאחר אין משמעותה מוות. האדם הבוגר כבר מסוגל לדאוג לעצמו לצרכיו הפיזים והרגשיים, גם אם האחר יסיים את התקשרות. אבל המוח עדיין מגיב כאילו מדובר בהישרדות. המוח מגיב כאילו בן/בת הזוג הוא “הורה” שעליו תלויה ההישרדות ומפעיל מנגנונים של חרדה ופחד מוות.
חרדת נטישה במבוגרים היא בעצם מערכת הישרדות חכמה ויעילה מאוד שממשיכה לפעול גם כשהיא כבר לא רלוונטית.
מה שעושים בתהליך הטיפולי בחרדת נטישה זה עדכון של תכנת ההפעלה ההישרדותית של המוח. בדרכים שונות משכנעים את החלקים המגוננים של הנפש, שהסכנה הממשית כבר חלפה לה מזמן. שהאחר לא באמת אחראי על מילוי צרכי הגשיים והפיזיים כפי שהיה בילדות. שיש לי את היכולת להתקיים בטוב, בעצמאות מלאה גם ללא הקשר עם האחר. ובכך מחזירים את מרכז הכובד והכח מהאחר – לתוכנו פנימה.
טיפ ליישום כבר מהיום: בזמן של התקף חרדת נטישה ניתן לקחת כמה נשימות, לתת לעצמך נוכחות אוהבת ותומכת ולחזור על המשפט: "גם אם יעזבו אותי, אני לא אמות. אני לא אעזוב את עצמי."
